<h1>רבינו ירוחם נ"ב ח"ה</h1>
<h2>דף יד.</h2>
ב"ד א' בעיר אחת אסור להורות מקצתן כדברי המחמירין ומקצתן כדברי המקילין שלא לעשות כשתי תורות אבל ב' בתי דינין אפילו בעיר אח' מותר ואינו כשתי תורות ולא אגודו' אגודות וכל שכן ב' בתי דיני' בב' עיירות כך פשוט ביבמות ובכמה דוכתין וכתב רמ"ה ואפילו ב"ד אח' בעיר אחד דוקא כשמורין מקצתן להתר ומקצתן לאיסור אבל אם אינם מורין מותר מאחר שאינם מורין הוראה להדיא וכמו כן אותם המתירין יכולין לנהוג איסור בפני האוסרים ואין זה אגודות אגודות וכ' מוכח בכמה דוכתי.
ב' תלמידי חכמים אחד אוסר בדבר א' וא' מתיר ואינו דבר שניכר לעין אסור למתיר ליתנו אל האוסר אלא אם כן הודיעו שזה הדב' שהוא אסור לו לפי סברתו וזה האוסרו יכול לסמוך עליו מסתמ' ואין צריך לישאל לו אם הוא מאותו דבר שהוא אוסר לפי סברתו ואם הודיעו פורש ממנה מאחר שהוא אסרו כך מוכח ביבמות וכן כתב רמ"ה. ועוד כתב ומתי סומכין על המתיר כשיש לו ראיות מן (התוספות) [התורה] או מדברי סופרים ואין מכוי' להראות פנים בתורה שלא כהלכה אבל המראה פנים בתורה שלא כהלכה הרי הוא כמין שבאומות ואין צריך לומר שאין סומכין עליו ולמעלה כתבתי ממנו בדין נשאל לחכם וטמא.
<h2>דף עז.</h2>
ת"ח שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאו אין שומעין ודוקא כשהוא נוגע בענין כך פשוט ביבמות ובכמה דוכתי וכתב רמ"ה דוקא בדורות הראשונים דהוו גמרי ליה לגמרא על פה אבל עכשיו שאין יכול להורות אם לא שיהיה לו עקר בגמרא אפילו שלאחר מעשה אמרה כיון שמביא מעשה ממתניתין או מגמר' או משאר מכלתי' נאמן ע"כ וכתב הרא"ש וי"ל דעכשיו נמי כל מעשה שבא (הוא) [אינו] בגמרא אלא שמדמי מילתא למילתא ואיכא למיחש שמדמה בלא דמי ע"כ ונ"ל דאם הוא פשוט במשנה או בגמרא או בפסק א' או בשום גאון או מגדולי האחרוני' דאין לחוש לכל זה ונאמן.
